רחל שושן נ' יהודה כהן "בוטיק הסתרים" ואח'

פסק דין

לפנינו תביעתה של התובעת לתשלום הפרשי קיצבת זקנה שהיתה זכאית לקבל, לטענתה, מן המוסד לביטוח לאומי, אילו היו מופרשים עבורה דמי ביטוח כדין בתקופת עבודתה אצל הנתבע 1. בהתאם להודעת התובעת מיום 25.1.09, עומד סכום התביעה המעודכן בגין הפרשים אלה על סך של 115,924 ₪.

על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובאו בפנינו, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת –

הנתבע 1, מר כהן יהודה [להלן: "הנתבע 1" או "מר כהן"] הינו הבעלים של חנות לבגדי ים והלבשה תחתונה בשם "בוטיק הסתרים" [להלן: "החנות"], בפתח תקווה.

התובעת הועסקה על מר כהן כמוכרת בחנות, למשך תקופה השנויה במחלוקת, בטווח השנים 1986 – 1992.

בשנת 2006 פנתה התובעת למוסד לביטוח לאומי [להלן: "הנתבע 2" או "המל"ל"], בבקשה לקבלת קיצבת זיקנה, אולם נענתה כי אינה זכאית לקצבה האמורה נוכח מניין חודשי העבודה בגינם שולמו עבורה דמי ביטוח לאומי (שאינו עולה כדי מניין החודשים המזכה בקצבה זו).

בעקבות הודעה זו, ומשהתחוור לתובעת כי תקופת עבודתה אצל הנתבע 1 (השנויה כאמור במחלוקת) אינה מדווחת כלל למל"ל, וממילא לא שולמו בגינה דמי ביטוח לאומי כנדרש, הגישה התובעת את תביעתה דנן.

להשלמת התמונה יצוין, כי בדיון המוקדם שהתקיים ביום 23.10.08 הצהירה ב"כ התובעת, כי התובעת החלה לקבל קצבת זקנה כעקרת בית, ועל כן יש לעדכן את סכום התביעה כך שיעמוד רק על ההפרש בין גובה קצבת הזקנה שהיתה זכאית לקבל אילו הופרשו עבורה דמי ביטוח בגין תקופת עבודתה בנתבע 1, לבין גובה הקצבה המשולמת לה בפועל.

טענותיה של התובעת בכתב התביעה המתוקן הן כדלקמן –

התובעת הועסקה על ידי הנתבע 1 בין השנים 1986- 1992 (משך כשש שנים), בימים א', ב', ד', ה' בשעות אחה"צ (החל מהשעה 16:00), למשל כארבע שעות בכל פעם. בימי שישי וערבי חג, עבדה התובעת החל מהשעה 10:00 בבוקר, ועד השעה 15:00/16:00 לפני כניסת שבת/חג. מעת לעת, החליפה התובעת עובדות שלא הגיעו לעבודתן בשעות הבוקר.

בגין עבודתה אצל הנתבע 1 התשכרה התובעת סכום של כ- 600/700 ₪ מדי חודש, ששולמו לה במזומן, ללא תלוש משכורת ומבלי שניתנו לה זכויות נוספות דוגמת חופשה והבראה. בעניין זה מצהירה התובעת, כי חרף אי קבלת זכויות אלה כמתחייב על פי חוק, אין היא תובעת את קבלתן מחמת התיישנות.

התובעת הודיעה לנתבע 1 כי עליו לשלם עבורה דמי ביטוח לאומי, והוא טען וטוען כי עשה כן.

התובעת התפטרה מעבודתה על רקע השפלות שספגה מן הנתבע 1, ואילו הנתבע 1 הסכים שתעזוב רק לאחר שתחתום לו על נייר לבן, וכך עשתה. לימים נודע לתובעת, כי נייר זה מולא על ידי הנתבע 1 כך שנשללות ממנה כל הזכויות המגיעות לה כחוק.

טרם הגשת תביעתה פנתה התובת למל"ל על מנת לקבל קצבת זקנה, אך להפתעתה התברר לה כי אינה זכאית נוכח קיומו של חוב דמי ביטוח בגין שנות עבודתה אצל הנתבע 1. לבקשת התובעת, בדק המל"ל את נושא אי תשלום דמי ביטוח בגינה על ידי הנתבע 1, אך תשובתו היתה כי בהיעדר ראיות או אפשרות להוכיח כי הועסקה אצל הנתבע 1 בתקופה האמורה לא ניתן לחייבו בדמי ביטוח, אלא אם יוכח בבית הדין לעבודה כי אכן עבדה בתקופה זו.

לאור הודאתו של הנתבע 1 על עצם העסקתה של התובעת בחנות, ולאור העובדה כי בטווח השנים בהן אין דיווח במל"ל מודה הנתבע 1 כי התובעת עבדה בחנותו, הרי שהנטען בכתב ההגנה אינו אמת, ויש לחייב את הנתבע 1 בתשלום סכום קצבת הזקנה שנמנעה ממנה (בניכוי קצבת הזקנה כעקרת בית אותה החלה לקבל בחודש אוקטובר 2008).

טענותיו של הנתבע 1 הן כדלקמן –

משעילת התביעה התגבשה, אף לגישת התובעת עצמה, בשנת 1992, יש לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנות.

לגופו של עניין –

הנתבע 1 העסיק בחנותו מוכרת אחת קבועה משך כל השנה, ועובדות עונתיות בתקופה שהחל מחודש אפריל ועד ספטמבר, מאחר ונמכרים בחנות בגדי ים וחוף. התובעת הועסקה בחנות משך שתי עונות, בשנים 1987/8, בימים א', ב', ד' ו- ה', משעה 16:30 עד 19:30. התובעת לא עבדה כלל בשעות הבוקר.

משמדובר בתקופה שלפני כ- 20 שנה, הנתבע 1 אינו זוכר מה היתה משכורתה של התובעת, אך זוכר כי שילם לכל עובדיו באמצעות שיק ולא במזומן, על פי תחשיב שערך עבורו רו"ח אייבי רזניק [להלן: "רו"ח רזניק"].